חוט חיי

חוט מונח על שולחן העץ שלפניי. כבר השחלתי עליו כמה חרוזים עגולים וצבעוניים. אלה חרוזי חיי ?  חרוזי המאורעות והמשמעויות הממלאים אותי. חרוז המשפחה, חרוז האמנות, חרוז הקשר עם חברותיי… לאחרונה מתוך לימוד הקבלה התעשרה המחרוזת שלי בעוד כמה חרוזים יפים. חרוז המשפחה המורחבת, למשל, שעד לאחרונה קצת התנכרתי אליה ועכשיו אני לומדת להביט בה בעין טובה, להכיל אותה ולסלוח; וחרוז הטבע הכולל את תופעות החיים כולם: צמחייה ירוקה, רוח, מים, ובעלי חיים במגוון צורותיהם המפליאות ? עינה הבוחנת של תרנגולת לבנה רכת-נוצות; תנועות גופו הגולמיות של גדי קטן שאותו אני רואה במכלאה במושב. רואה ושואלת באי-נוחות: האם זה מקומו הטבעי? הרי לקחו אותו מאמו, והוא מאחורי סורגים … הוא חייב לזרום כמו המים, להלך בצמחיה, להתחבר לטבע הפשוט. עכשיו בכל החיבורים המבורכים שנפתחים בי מתוך לימוד הקבלה מבקשת תודעתי לפתוח מיד גם את סורגי הכלא של התרנגולת, הגדי ושאר בעלי חיים נושמים ומרגישים שמהם אנו גוזלים את החופש ללא סיבה, מלבד תירוץ התאווה ללעוס את גופם. ומה עם זעקת נפשם?  בשבילי הזכות לעלות בסולם וההידמות לעליון עוברת דרך שחרור כל יצור שנברא מהסבל והכאב של שתלטנות האדם. מאז שהבנתי זאת, שפע רוחני שליו יורד עלי בהרפיה שלי מאכילת בעלי חיים ומה שנלקח מהם שלא כדין ? ביצים, חלב… ובריאות גופנית פורחת בי מתוך האנרגיה הענווה של הצומח, מאכילה שלמה של שלום.

ילדים של החיים

בכל אחד מאיתנו חבוי הילד הקטן שהיה , עם כל זיכרונותיו השמחים או הפגועים, עם  הצלחותיו וכשלונותיו, ילד שגדל למציאות שלו, שהסביבה הייחודית שבה התחנך השאירה בו חותם, והוא נמצא איתו תמיד, לעולם לא עוזב.

כשאנחנו מביטים על ילדינו, הם משקפים את עצמינו. ככל ההורים אנחנו רוצים בטובתם, שלא ייפגעו, שיצליחו אפילו יותר מאיתנו, אבל האחריות האמיתית שלנו כהורים היא לא באמירת מילים חוזרות יום אחרי יום, אלא רק במעשים, כי אנו למעשה הדוגמא האישית שלהם, אנחנו המורים שלהם, דרך המעשים שלנו בלבד , הם מחקים אותנו.    

אני מייעצת להרבה הורים, תפסיקו לחזור יום יום על אותן מילים ובקשות ודרישות, התחילו לפעול למול עיניהם הקולטות והחכמות של הילדים, לדוגמא: אמא אומרת לילדתה בת השש: תתלבשי מהר, אנחנו מאחרות, ושוב חוזרת, נו כבר תתלבשי אין זמן. כשבאותו הזמן האמא מדברת עם חברתה בטלפון ויושבת על הספה, ואינה מתארגנת בעצמה, אז מכך הילדה לוקחת דוגמא ומבינה כי אין משקל למילים של אמא , אם היא פועלת אחרת  וזה סותר את זה, וכך הילדה מתבלבלת , היא רואה משהו אחד ושומעת מאמא משהו הפוך… זו דוגמא קטנה, יש עוד אלפי דוגמאות…. תחשבו על היום יום, על המילים והדרישות שאתם ההורים אולי דורשים ואולי הילדים לא מצייתים, אבל מה שבאמת מצפים ממכם שהמעשים והדיבורים יהיו שווים.  

זיכרו דוגמא אישית, היא כלי חשוב מאוד, שעובד פלאים, ועוד דבר ממש חשוב, גם אם אתם חושבים שהם ילדים ולא מבינים, לעולם אל תשקרו, לא חייבים לספר את כל הפרטים כמובן, כי  מדובר בילדים, וצריך להתאים את הסיפור ליכולת הההכלה של ילד, לדוגמא: אמא של תינוקת בת חודשים מנשקת אותה ואומרת אני יוצאת לשעתיים לקנות לנו אוכל טעים ובינתיים המטפלת תשמור עלייך… אפשר להסביר במילים פשוטות ובקצרה, אבל אל תשקרו, דברו אמת, והם יוכלו לקבל אותה ויוכלו להשתמש בה כשיספרו לכם את הסיפור שלהם.

הקשר בין סיווגים וסטנדרטים

מערכת של סטנדרטים תמיד כופה קלסיפיקציות , וההפך לא.

סטנדרטיציה היא פעולה המיסוד של הקלסיפיקציה.

  1. ננסה להימצא בכל מקום. נתאר את אותה מערכת מכיוונים שונים. זקוקים לעיניים חדשות כדי לקרוא את מערכות הסיווג האלה.
  2. קטגוריות שיוריות ? מה לא נכנס למערכת הסיווגים. למשל כימיה בין שחקנים לא יכולה להכנס לסטטיסטיקות של הכדורסל. נקודות העיוורון של המערכת. על מי לא מדברים, את מי לא סופרים.
  3. אי סדר מצטבר של מסלולים. אם אי אפשר לשחזר אחורה את הסיבתיות ? זו נקודה שכדאי להתעכב עליה. דוגמא: תופעות לוואי של תרופה. החולה אולי נרפא אבל צריך לטפל בתופעות לוואי שלא נכנסו תחת סיווג המערכת המקורית.
  4. מטריאליות ומרקם ? שיטות הסיווג הן גם מטריאליות וגם סימבוליות ביחד. צריכים להבין את החברה גם במונחי סביבה מטריאלית. אנחנו נשענים על דברים חומריים שהם בלתי נראים לנו. הטריק הוא לאתגר כל מתחם נוחות שאנחנו נתקלים בו. לחפש את מה שמובן מאליו ולבדוק איך זה הפך להיות מובן מאליו. איך מדענים מתפקדים ביחד לתוך בניה של אינפרה סטרקטור. עוד שיטה: להסתכל על המטפורות שהמדענים משתמשים בהם. זה יכול לחשוף דברים מובנים מאליהם. לדוגמא: אמילי מרטין ? בטיפולי IVF מדברים על הביצית והזרע במונחי גבר ואשה, ונסיך שמציל את הנסיכה הכלואה. אפשר לנתח מטפורות, להתייחס אל המימד המטפורי. איזה עבודה זה עושה. מטפורות במונחים של סגנון דיבור. סטטיסטיקה זה סטייל מטפורי. הזרה של השפה. איזה עולם השפה מציגה. מה נמצא בבסיס המילים. לא ניתוח של שיח אלא נסיון להבין את התשתית הלשונית, שהיא תשתית חשיבתית. זה משהו שעוזר בניתוח אתנוגרפי.
  5. העבר כמתווך ? מנסחים את הידע שלנו על העבר לאור התפתחויות מההווה. מה שאנחנו רואים עכשיו מכיל בתוכו גם את הקולות המושתקים, בין היתר הקולות מהעבר. כשחוקרים את העבר יש 2 אסכולות:
  • לפרש את העבר עפ"י הקטגוריות של אז
  • עפ"י הקטגוריות של היום, כי התפתחנו מאז הם ממליצים להשתמש בשתי השיטות.

    הפוליטיקה של הפרקטיקה

אומרים לא לפחד!

מחקרים מראים שיש מאות סוגי פחד, הוא ידוע כטפילי ותכונתו לרוקן ולשתק אותנו ע"י שכנוע רב ולעצור אותנו מלפעול וליזום, ולפעמים מלחיות.

איך מתמודדים עם הפחד? מניסיוני, תחילה צריך להבין שהוא נבנה מזכרונות עבר קשים, תסכולים שחווינו, טראומות וכו'.. הפחד תבוע בעומק תודעתנו!

אני לומדת לנטרל אותו, עובדת מעליו, לוקחת שליטה עליו, ובמקום שהפחד ישתק אותי , אני בוחרת לשתק אותו ולעבוד מעליו ע"י אומץ ואמונה עצמית.

דוגמא, אם יש לי פחדים,  אני עורכת לעצמי רשימת היכרות איתם, ואז לומדת כל יום איך לנטרל אותם ממני. ואז כותבת לעצמי, מה התסריט הכי גרוע שיכול לקרות אם אתקל בפחד שלי.

הכתיבה , מיידית יוצרת רגיעה, כי אני עומדת לטפל בזה ומחליטה על שינוי בחיי.

התסריט הכי גרוע שדימיינתי נכתב, ואני מחליטה לתסרט מחדש, לרעיון הפוך, מרע למשהו טוב ומועיל. אני אורזת את רעיון הפחד לתוך שקית וממש מעיפה לפח הזבל, זה לא נמצא יותר בחיי, בדיוק כמו שאני בוחרת לי סביבה של אנשים שהם תומכים, נעימים, חיוביים, מתפתחים, כך גם המחשבות שלי , אני בוחרת אותם מועילים, אמיצים וחיוביים.  הרי השפע נמצא בעולם וכשאין בי פחד, אני יכולה לעשות הכל, כל מה שדחיתי וכל מה שלא העזתי, עכשיו זה אפשרי לי…

אני בוחרת שהאומץ והשמחה יניעו את חיי.

סבתא שלי

סבתא אני מתגעגעת, כל יום חושבת עליך, מנסה במאמץ רב להיזכר בך, את עבורי השלימות, סמל הטוהר והאכפתיות, כולם כולם אהבו אותך, לא ביקשת שיאהבו פשוט היית טובה ונתת הכל.

אותי קיבלת ללא תנאים, לא דרשת שאשתנה, קיבלת אותי, פשוט כפי שאני וזה היה ממש נעים, תמיד הזמנת אותי, היית שמחה להיות לידי, סירקת את שיערי, בישלת לי באהבה, כיסית אותי, שרת לי, טיילת איתי, שמחת כשבאתי, לקחת אותי לנסיעות לדודים, לימדת אותי להאמין…

מעריצה אותך סבתא'לה שלי, סבתא שרה הצדיקה – זה השם המתאים לך כששכבת במיטתך. לא הספקתי יותר מידי, עזבת לעולם שכולו טוב (כך אומרים), אני יודעת שעזבת כי נתת את הכל וכבר לא נשאר, ואני לא הספקתי, רציתי לשאול אותך, להכיר אותך, מה ראית בילדותך, מה אהבת, מה פחות,  מה היית משנה…. מה החזיק אותך חסונה בימים הקשים, מה גרם לך אושר בימים הטובים…..

אולי את רואה אותי, את יודעת שאני אמא? , כן יש לי ילדים, ואני לא מצליחה להיות כמוך, אני אמא שדוחפת, מתערבת, דואגת, לא סומכת, מנדנדת, מעבירה ביקורת, אני פשוט לא מצליחה לאהוב אותם כפי שהם בדיוק, כל מה שהם עושים טעון שיפור לדעתי, למה אני מנסה לשנות אותם?  בטוח שכל מה שהם זה נפלא, למה איני יכולה לקבל אותם כפי שקיבלת אותי, נשבעת שאני מנסה, ומנסה, ועדיין נתקלת בנוקשות של עצמי…. מה היית אומרת לי על זה?

אני מודה ומוקירה שהייתה לי הזדמנות גדולה וזכות ענקית לקבל כמה שנים איתך, של עדינות, של מסירות, של נדיבות, של נתינה טהורה, היית ותמיד תהיי לי מקור השראה, אין ולא תהיה אישה מיוחדת כמוך.

אני באמת מקווה שאת במקום טוב ורגוע ויש לך את השקט שלך, שוחררת מהבלי החיים… את איתי בכל יום ואני מנשקת אותך, לא אני לא נפרדת, את מקור האור לחיי ואת המצפן שלי….. מתגעגעת לעוד חיבוק אחד….יש לי עוד קצת עבודה פה, אבל אני יודעת שבסוף ניפגש….

שתי פנים למציאות

איינשטיין הוכתר כ'איש המאה' בזכות תורת היחסות שלו. הוא גילה שהמציאות אינה דבר מוחלט ואובייקטיבי, אלא שהיא משתנה בהתאם לשינויים שחלים בזמן, תנועה ומקום. 5776 שנה לפניו, חי אדם אחר שכנראה היה זוכה בתואר "איש כל הזמנים" אם האנושות הייתה מודעת לתגלית המרעישה שלו. אדם זה נקרא "אדם הראשון". הוא נקרא כך לא בגלל שלפניו לא חיו בני אדם, אלא פשוט מפני שהוא היה הראשון לגלות שקיימת מציאות מופלאה ואינסופית מעבר לתפיסה הצרה של החושים הפיסיים. הוא גילה שהמציאות משתנה בהתאם לשינויים פנימיים המתרחשים בתוכנו, ושאפשר לפרוץ מבעד לגבולות הצרים של המציאות הרגילה שלנו, המושתתת על חמשת החושים.

המדע כבר מזמן גילה שאנחנו משתמשים רק באחוז קטן מאד מתוך הפוטנציאל האדיר שקיים במוח האנושי. אך למרות כל הטכנולוגיה המשוכללת וההישגים המרשימים, אין ביכולתו של המדע לפרוץ מחסום זה ולחקור את מה שקיים מעבר למציאות הרגילה. רק האדם עצמו, על ידי שינוי פנימי של תכונותיו ויחסו כלפי המציאות הסובבת אותו, יכול לגלות את האוצר הזה, היקר מפז.

חכמת הקבלה מסבירה בבהירות רבה את מהות השינוי הזה ואת הדרך להגיע אליו. הכול בנוי על תפיסת המציאות. לצורך העניין נדמה את עצמנו למקלט רדיו, או כל מקלט אחר, הקולט רק את התדרים שאליהם הוא מכוון. מתוך מרחבים אינסופיים אנחנו קולטים רק טווח קטן מאד. הסיבה לכך היא שבגלל הטבע האגואיסטי שלנו אנחנו מסוגלים לקלוט רק את מה שנוגע לנו באופן אישי.

המילה "מציאות" בנויה משורש מ.צ.א. כלומר המציאות מתהווה ממה שהאדם מוצא, והאדם מוצא את מה שהוא מחפש. אם נהיה כנים עם עצמנו נכיר בעובדה שבני אדם מחפשים הנאה ותענוג. החיפוש הזה אחר הנאה לובש צורות שונות אצל אנשים שונים, אבל זו "אותה גברת בשינוי אדרת". על פי חכמת הקבלה כך נבראנו, כרצון לקבל הנאה ותענוג. זו הסיבה שמתוך המציאות המופלאה והאינסופית אנחנו קולטים רק את מה שקשור לרצון האגואיסטי הזה שלנו, רק את מה שיכול להסב לנו הנאה או סבל. כל השאר פשוט לא חודר מבעד למסננת הזאת ונותר מחוץ לתפיסתנו.

המעבר מהמציאות המוכרת שלנו אל אותה מציאות נעלה ואינסופית כרוך בהתאמה לתדר הנכון. מדובר בשינוי מהפכני של כיוון הרצונות שלנו. במקום ש"מקלט הרדיו" יהיה מכוון לתדר "לטובת עצמי", הוא צריך להיות מכוון "לטובת הזולת". התדר המדויק אשר יאפשר לנו לפרוץ מעבר לגבולות הצרים ולקלוט את אותה מציאות נשגבה הוא "ואהבת לרעך כמוך".

המקובלים הגדולים, שהצליחו לפרוץ מבעד לעולמנו הצר אל אותה מציאות אינסופית, מתארים זאת כיציאה מתוך כלוב, או בית סוהר. המציאות החדשה אינה מוגבלת על ידי זמן, תנועה, או מקום. במרחב העליון הזה מגלים את הכוח העליון שממלא את כל המציאות ומקיים אותה. כוח זה נסתר מאיתנו כל עוד אנחנו נאחזים במציאות הרגילה שאנו תופסים באמצעות החושים הפיסיים והרצונות האגואיסטיים שלנו.

עולם עליון זה הוא פסגת ההתפתחות האנושית ותכלית קיומנו עלי אדמות. כל שעלינו לעשות זה לתקן את הלב, להמיר את הטבע האגואיסטי שלנו באהבת הזולת. ארגון "קבלה לעם", בראשותו של הרב מיכאל לייטמן, פועל רבות כדי לקרב את העם אל הדרך להשגת אותה מציאות נשגבה, הנקראת "גן עדן".

גיל שנתיים הנורא או הנפלא? זה תלוי רק בנו

לפני שבועיים התארחנו אצל ההורים של בעלי, הבן שלי בן שלוש ישב איתנו ליד השולחן במשך שעה וחצי לפחות. אכלנו, שוחחנו, שרנו, והוא איתנו בהכול, מקשיב ומשתתף. בת הדודה שלו בת השבע אכלה מעט מרק ורצה לשחק, בכלל לא שקלה לשבת אתנו לאורך כל הארוחה. שאלו אותי אם זה פלא, או קסם ואיפה גיל שנתיים הנורא.

הסברתי שאין כאן שום קסמים, רק הרגל והסברים. הוא תמיד ישב איתנו סביב השולחן, גם כשהיה תינוק במנשא או על הידיים. מהרגע הראשון הסברנו מה כן ומה לא, שביחד אוכלים, כשאני רוצה משהו אני מבקש והאחרים ישמחו לעזור לי, את מה שאני מרגיש אני מבטא כך שיבינו אותי, כשהאחר מדבר אני מקשיב לו, את המפה אנחנו לא מושכים, על השולחן לא מטפסים את הכוס לא מפילים. וכן הלאה וכן הלאה על כל פרט ופרט.

והאמת שכך זה תמיד בחיים, לא רק סביב שולחן האוכל. את הכול מלווים בהסברים. אם כך עושים מהרגע שהתינוק נולד ומצטרף למשפחה, אז הכול קל, נעים ומעניין. מתפתחת תקשורת מאוד מיוחדת בין ההורה לילד, המון קרבה ולמידה משותפת מתוך החיים. ההורה נותן לילד את הגישה והיחס שלו לחיים, עוטף אותו בגבולות הנכונים, והילד מקבל זאת בשמחה. שמח ללמוד, ליישם ולגדול. ואז אין צורך להגביל, להכריח או להלחיץ.

פעם כשהייתי אמא צעירה קראתי באינטרנט טור של אמא מאוכזבת שכתבה שגיל שנתיים הנורא לא נגמר לעולם… שנים ומאמצים רבים הראו לי שנורא או נפלא זה תלוי רק בנו, ביחס שלנו לחיים ולילדים. אם אנחנו מתייחסים אליהם באופן בוגר, בגובה העיניים מהרגע הראשון, אנחנו מקבלים מהם בדיוק את אותו היחס בחזרה. ואם אנו מקבלים מהם יחס אחר, זה המקום לבדוק איפה אנו סטינו מהיחס הזה, ולהחזיר אותו בחזרה.

מהניסיון, אם אנחנו לא מתייחסים כך זה באמת הופך להיות נורא, ממש נורא. אבל זה נפלא שזה נורא, כי זה מכריח אותנו לחזור למסלול הנכון של תקשורת בונה, אוהבת, בוגרת. כמו סימפטום שמאותת לגוף על מחלה שצריך לרפא. כך אנחנו מתקדמים יחד בשבילי החיים, לומדים זה מזה וגדלים יחד בכל רגע ממש. בעצם כך זה היה מהרגע הראשון ? הוא נולד כילד ואני נולדתי כאמא, לא מעט תודות לרב לייטמן.

מה אומרת לין שלר

מה אומרת לין שלר:

חשוב לשאול את עצמי ואפילו לכתוב בטקסט עצמו:

  1. מהן הנקודות העיוורות שאני לא רואה
  2. את נקודת מבטו של מי אני לא מביאה במחקר שלי
  3. מה תהיה הביקורת על המחקר שלי ועל המתודולוגיה שבה נקטתי

גירץ:

הספר שמתוכו המאמר על התיאור הגדוש הוא אחד הספרים היותר מצוטטים של גירץ. כתב הרבה מאוד. התפרסם בזכות מחקרו על קרב התרנגולים. גירץ מתייחס אל התרבות כאל טקסט מורכב. טקסט הוא מסר מקודד באופן סמלי, כתוב בשפה כלשהי שכי להבין אותו יש להבין את השפה. שפה היא מערכת של סמלים שאותם אנחנו צריכים לפענח. הקשר השרירותי שיש בין מילים מסמנות למסומנים הוא סמלי. הבחירה במילה כפית לתאר את העצם ? היא מייצגת איזה שהיא סמליות.

גירץ חושב שמותר האדם מן החיה ובני אדם, באמצעות השפה, יוצרים מערכת סמלים, שיוצרת כללים של ידע על העולם. כל מערכת הפשטה שכזו דורשת הבנה של קונטקסט. צריך להבין את ההקשר שבתוכו הסמלים נוצרו ובו הם פועלים. לכן פענוח תרבותי = פענוח של טקסט ספרותי. אנחנו צריכים ללמוד את השפה, את הקוד התרבותי שבו בני קבוצה מסויימת מייצרים את הסמלים שלהם. לכן פרשנות של תרבות זה פרשנות של טקסט מורכב. הטקסט הזה לא נמצא בראש של האנשים, הוא פומבי, קולקטיבי. השפה התרבותית מיוצרת תמיד במרחב פומבי. לכן הוא גם הלך למרחבים הפומביים ? היכן שפעולות שונות מתרחשות: קרב התרנגולים, טקסים בסופי שבוע בבולינזיה, תמיד לנוכח קהל, אנשים אחרים צפו, וההבנה הקולקטיבית התקיימה. את זה הוא חקר. אינטראקציה בין ילידים ? היכולת לעבור מהפרשנות המיקרוסקופית שבין יליד אחד לשני למבט הרבה יותר רחב שמנתח מצבים, קטגוריות כלליות. החוקר הוא בעצם מתרגם.

עמוד 17 ואילך תרגום גדוש ? הוא מדבר על הקריצה. היכולת שלנו להבין מתוך מבט על מישהו ממצמץ האם הוא קורץ או ממצמץ. הבנה תרבותית, אינטואיציה, ההרגשה הזו היא לא אישית, היא פומבית, משותפת. שבב התנהגות שמעיד על משהו. הפרשנות היא מאוד דקה. התיאור של הרבדים השונים של הקריצה או הלגלוג על הקריצה וכו' ? זה חלק מהתיאור הגדוש.

תיאור מחוק ? מתאר רק את הפעולה. תיאור גדוש ? מתאר את המשמעות. שם טמונה האתנוגרפיה: לתאר את ההיררכיה של מבנים של משמעות שבעזרתה מתפרשים מצמוצים, קריצות וכד'. ציטוט בעמוד 18-19.

עמודים 20-21 ? מה שאנחנו מתארים באתנוגרפיה או בניתוח מסמכים ? את הקונסטרוקציה של אנשים אחרים. חילוץ מבני משמעות, צפנים מבוססים.

לכתוב שתי נקודות שמהן אני מפיקה משמעות, תובנה ? להביא את מראה המקום ונדון בזה.

אמיק ואתיקס, השפה של הנחקרים לעומת השפה שלנו

מציאות או דמיון

'המצאתי שיטה'… לחש המדען בטוויטר המצייץ ללא הפסקה… 'מצאתי שיטה בה יכול כל אדם לצום ולא לאכול בכלל ללא הגבלה אך בתנאי… שיקבל זריקה מוקדמת… '

הלם מוחלט בעולם המדע צעקו בראשי העיתונים הגדולים והמדעיים ביותר בעולם…!

והאמנם כך…?!
אומנם הסיפור הוא בגדר דמיון בינתיים, אך הייתם, את או אתה, מקבל את הזריקה, האם היית מסכים יותר ולמשך חייך לא לאכול מאום ולא לשתות כלום מכל השפע הקיים היום בשווקים כולם, לא פיצה ולא קולה ולא יין ולא בורקס עם טרם וסלט… ולא לקבל מהם שום תענוגים… לעולם???
אך מה כל זה ולסיפור שכעת נמצא חשוב מכל, צום הכיפורים?!
האמת, שזוהי השאלה הכי הכי חשובה לך, לא רק לימים אלו אלא אף לרגע זה ממש וגם לפני נשימתך הבאה…
מציאות או דמיון שאלתי עצמי כשרשמתי דברי המדען, אך כאן הבנתי כי טמון הסוד הגדול עליו מדברים גדולי החכמים מזה שנים ואלפי עידנים,

אך לפני זה רק רצוי שתדעו כי ייתכן ורבים בוחנים השאלה במחשבה וללא סייג ולא מוצאים תשובה לה.

אך מה לשאלה זו ולחייך אתה… מלבד ההסתכלות לגבי לאכול או לא לאכול… במה זה נוגע לך אתה ממש, לחייך השלמים כולם…?!

מסתבר לפי מחקרי מדענים, כי היחס לזולת, לכל אדם, אם זה למשפחתך או זוגיותך, אם זה קולגה לעבודה או השכן שממול… לא חשוב מיהו בדיוק עבורך… הרי כי מחקרים הכי הכי מדווחים גילו ומצאו כי המפתח לאושר האדם, אם מממון שצבר או פרסים שגרף או רכוש שעל שמו או חוכמות שהכיל מוחו ולבו בהם… הגורם מספר אחד לאושר הוא… קשר ויחס לזולת!!!

ומה לזה ולסיפור על המדען ועל יום הכיפורים ועל ועל הצום שלא הוזכר…?

תיכף ההמשך….

מהנדסים תרבות

כשלים מתודולוגיים בבניית מערך מחקר.

נסיבות שמפריעות לחוקר לאמץ את נקודת המבט של המחקר:

  • היררכיה שלטונית (קולוניאליזם), מגדרית (דולות), לאומית (כשחוקרים פלסטינים בד"כ המסמכים יהיו בעברית), מוסדית (ארכיון צהל מייצר תמונת מצב מסויימת של המוסד, כנל גנזך המדינה)
  • שפה
  • זמן ? צריכים להבין את נקודת הזמן שבה הדוברים דיברו. למשל אאוגניקה ? היום זה נתפס שונה לגמרי מאיך שזה נתפס בשנות ה-40.
  • מקום ? הבדלים של תפיסות במקומות שונים. למשל מי שעובר לצפת לא חשוף לעיתונים כמו הארץ וחדשות.
  • תרבות
  • זמינות אל "החומר האמפירי"

כיצד לתגם את שפת הנחקרים, נקודת מבטם, המבנה הפוליטי חברתי כלכלי שבו הם חיים כדי לגזור מהם תוכנות מחקריות. בדוגמאות שקראנו אפשר לראות את זה.

הגבינה והתולעים ? סיפור על עלייתה של החשיבה המודרנית מתוך סיפורו של טוחן פשוט בן כפר שנשפט בכנסיה. מתוך המסמכים שנשארו בכנסיה רואים את הרעיונות של החשיבה הפוליטית מודרנית, והאתגר של החוקר היה לחלץ מהם את תמונת המצב. הרעיונות היו קיימים כבר 200 שנה קודם. שייפין ושפר מפספסים את נקודת המבט של פשוטי העם.

ANOTHER REASON: SCIENCE AND THE INIGINATION OF MODERN INDIA ? עוד ספר. האתדר: איך לא לאמץ את המבט המערבי של תהליכי המודרניזציה בהודו הקולוניאלית ולא להכנע לפרספקטיבה הבינארית של מזרחמערב.

לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים ? בני מוריס. 1988. מוריס מפריך בספר הן את ההסבר המסורתי הישראלי והן את ההסבר המסורתי הפלסטיני לבעיית הפליטים. טענתו: הפליטים עזבו בעיקר בגלל ההתקפות הישראלית, גירוש והוראות של מנהיגים ערביים. עמדתו היתה שנויה במחלוקת כי העמדה הישראלית הרשמית היתה שהערבים עזבו מרצונם. בספר מפה ובה 370 ערים וכפרים שננטשו והסיבה נטישתם. הספר היה סנסציה בזמנו ועורר ויכוח. לבני מוריס ואלה שכתבו אחריו קראו: ההסטוריונים החדשים. בסוף שנות ה-90 היה ויכוח סוער בסוגיית ההסטוריונים החדשים. למה זה קרה דווקא ע"י מוריס? איך זה שהוא תיאר נרטיב אחר? התשובה: הספר פורסם ב-1988, ב-1987 נפתחו הארכיונים במלאת 40 שנה של חיסיון. התיאור הזה מייצר מציאות חדשה, שלפני כן לא יכולנו לתאר אותה כי המסמכים היו סגורים.

הנרטיב שהמדינה רוצה לשמר ישמר דרך ארכיון המדינה. גנזך המדינה ? אי אפשר כבר לקבל את המסמכים פיזית. כל המסמכים נסרקים וזה יקח כ-4 שנים. זה רק מהזמן האחרון. ב-4 שנים הקרובות נוכל להגיע רק למה שכבר נסרק.

מהנדסים תרבות ? גדעון קונדה. אתנוגרפיה בחברת אינטל. רצה לשאול כיצד נוצרת תרבות ארגונית שאנשי הייטק מתאבדים על המשימות שלהם. הגיע לישיבה של היועצים הארגוניים והבין שהמנחה יודעת בדיוק מה שהוא יודע, גם הוא יועץ ארגוני, והם שואבים את הפרקטיקה מאותם מקומות. אז הוא הבין שהוא צריך לשמור מרחק, כדי לפתח את היחס הביקורתי. נסיבות חייו של החוקר דומה לזה של הנחקר ולכן קשה לו לפתח מבט רפלקסיבי וביקורתי. הפתרון מבחינתו: ליצור הזרה, הרחקה של הנחקרים מזה שלך. הזרה ? להפוך את מושאי המחקר לזרים. מבין על מה הם מדברים אבל לא חולק את אותן הנחות יסוד.