מגמות מרכזיות בשוק העבודה

בעשורים האחרונים יש מגמות מבניות ופוליטיות. במבניות יש פחות העסקה בתעשייה ואספקת סחורות ויש יותר מספקי שירותים וזה בדומה לתהליכי הגלובליזציה שמתרחשים בכל העולם ומאפשרים ניוד של הון ושל אנשים כישרוניים שגם בה יש מעבר מייצור סחורות למתן שירותים. חלק גדול מהשינוי נובע גם מהטכנולוגיות שנכנסות ומשבשות שווקים קיימים: אוטומטיזציה של תהליכי ייצור, קידוד דיגיטלי של מידע שמאפשר לעובדים כוח מיקוח וגם רובוטים שהחליפו עובדים שונים במקצועות שונים. אפשר להסתכל על חוסר היציבות בשוק העבודה כמגמה נוספת שהחלב לפני חמישים שנה שבה עובדים משנים הרבה יותר מקומות עבודה: אומרים שילדנו יחליפו 17 מקומות עבודה במהלך חייהם, לכך יש להוסיף את מגמת עובדי הקבלן ואת העבודה מהבית ומבינים שיחסי העבודה משתנים כל הזמן. לדוגמא עבודה בנתב"ג שהיתה פעם חלק מקבוצת כוח שישבה על השאלטר וכיום מושבתת עקב הקורונה.

מגמת הגלובליזציה הביאה עימה אי שיוויון או התפלגות ההכנסות בצורה קיצונית יותר. לא מדובר בהכרח בתופעה לא מוסרית או לא מוצדקת, זו אינה אפליה אך היא קיימת כתוצאה מתהליכים היסטוריים או מבניים ומה שכואב לנו בעיקר הוא חוסר הזדמנויות שווה ? כך שלילדים מסוימים יש תנאי הצלחה אחרים לגמרי מילדים אחרים. כמובן שבסופו של דבר הפער נמדד בשכר ובתנאים כי לפי ההערכה האופטימית ביותר אז 1% מהאוכלוסייה מקבלים 15% מהעוגה בשונה משנות השישים שבהם היא מדובר ב6% בלבד. ישראל היא באחת המדינות האי שוויוניות ביותר במערב יחד עם ארצות הברית ואנגליה.

לאחר תקופת קורונה שבה הוירוס הפך את כולנו לשווים וכולנו: עניים ועשירים, זקנים וצעירים היינו בסגר כאחד אזי ברמה הכלכלית והיציאה מהסגר מתבררים יותר הפערים וההזדמנויות ונוצר אי שיוויון גדול יותר. פער נוסף נוצר מהתעשיות השונות ? לא דין בעל חנות קטנה מחוץ לקניון שמפעיל גם חנות מקוונת לבעל אולם אירועים או מדריך תיירים שנכפו עליהם תקופות ארוכות יותר ללא תעסוקה ולא קיבלו בהכרח את הפיצוי הדומה לפיצוי שקיבלו התאגידים הגדולים. ועם כל זאת אנו רואים שגם היום ישנן הזדמנויות רבות שנפתחות בין אם ברמת התעשיות, השירותים (לדוגמא העלייה בביקוש לעובדי בניין או מודעות דרושים פלאפון) או ברמה הגיאוגרפית ושינויים שנעשו בתשתיות בכל הקשור לרכבות (שגם הן טרם נפתחו) או כבישים קירבו את הפריפריה למרכז.