למה לסבול?

חצי עולם רעב והחצי השני שמן מדי. ילדים מנוצלים כדי שקניונים מצוחצחים יהיו מפוצצים במלא דברים שלא צריכים. לא קשה להבחין שצדק אין פה וגם לא שוויון. הרבה סבל יש ותחרות שלא נגמרת, בעיקר על מי מאתנו מייצר הכי הרבה פסולת. לכל אחד ואחת מאתנו ישנה הרגשה עמוקה בלב פנימה שיכול להיות כאן אחרת ואפילו בקלות. שעם שינוי אחד קטן נוכל כולנו לחיות במקום הרבה יותר טוב, מכיל ואוהב. במקום כל היום לחשוש מאויב. פוחדים להסתובב כדי שלא ידקרו אותנו בגב, מתי נהיה לראש ולא לזנב? מתי נתחיל לחיות בהנאה, שמחה ונחת במקום להמשיך ולסבול עוד ועוד?

הסבל הוא תוצאה ישירה מחוסר חיבור אנושי בינינו, בני האדם. אם היינו מחוברים ולו במעט, היינו דואגים שאיש לא ירעב, היינו מחשבים זה בזה בכל צעד. בכבישים, בתורים, בעבודה, במוסדות החינוך והתרבות. במקום לחשוב "אני ואני" היינו חושבים ב"אנחנו". לו רק היינו מרגישים שאנחנו רקמה אנושית אחת חיה. שלכולנו כדור אחד משותף ולכל אחד אחריות כלפי הכלל.

לא רבים הם האנשים שקושרים בין סבל לחוסר חיבור בינינו. אבל היום הם יותר מאי פעם. יותר ויותר אנשים מבינים ומגלים שאם הייתה בינינו קצת יותר דאגה, אכפתיות, חיבור ואמפטיה, הכול היה נראה אחרת ואפילו הפוך. מה בסך הכול כולנו רוצים? חום, אהבה, ביטחון, רוגע, הרגשת שייכות והערכה. אם ניתן זאת אחד לשני לא נזדקק עוד לרדוף אחרי חומר ולהתחרות זה בזה. נוכל להירגע, לנשום ולחייך באמת.

הדרך להגיע לעולם הטוב הזה היא לשנות את סולם הערכים שלנו כחברה ואת סולם הערכים הפנימי של כל אחד ואחת מאתנו. אם נטמיע בכל מערכות חיינו נתינה, עזרה לזולת, הקשבה, אכפתיות וסבלנות כלפי האחר, כערכים השולטים, ניווכח כולנו בשינוי מידי מקצה למשנהו. הערכים הם אלו שמנהלים את תפיסת עולמנו, את הרצון שלנו ואת ההתנהגות שלנו. הערכים המובילים שמניעים אותנו כיום הם תחרות, חומריות, אנוכיות, שליטה באחר, וניצול הזולת לטובת עצמי בלבד. האגו הוא שמולך על כולנו וזה מה שמביא אל חיינו סבל אדיר באופן ישיר.

עד שלא נחליף את שלטון האגו, הסבל רק ילך ויתעצם. עלינו לשנות את כלי התקשורת, החינוך והתרבות שלנו. לצרוך רק תוכן והשפעות שמובילות לאהבה בין איש לרעהו ולא לפירוד ולהאדרת האני. אם נעשה זאת השינוי מובטח והסבל יתהפך לתענוג מושלם. זה בידינו.

שילה ג'זנהוף

עו"ד, משפטנית, הודית, עברה חוויה של אדם זר בחברה אמריקאית. הולכת עם סארי מאז גיל 7 כשהיגרו לארה"ב, נושאת חוויה של הדרה גם כאשר היא פרופסור בהרווארד, בעלה פרופסור בהרווארד וגם הבת שלה. מי שמדיר אותה זה האצולה של הסטוריה של המדע בהרווארד. מאמר שנכתב על ידי ראש המכון במקס פלנק בגרמניה: מדוע דברים שג'זנהוף עושה אינה מקובלים. ג'זנהוף ענתה ב-4 מאמרים.

היא מחדשת ב-STS דברים שבדיוק באים מנקודת המבט הזו ? היחס שבין פוליטיקה ומדע. ב-1995 ערכה סקשיין ב-SCIENCE STUDY READER . בהקדמה: STS חידש בכך שיוצר קשר בין חברה ומדע ומראה כיצד החברתי מוטבע בפרקטיקות המדעיות באופן בלתי ניתן להפרדה. יחד עם זאת, מחקרי ה-STS השאירו את הקשר שבין מדע ופוליטיקה כשאלה בלתי פתורה. אולי משום שהקשר מדעי-חברתי תואר באמצעות מחקרי מיקרו. מדע ופוליטיקה הן שאלות מקרו ולכן נזנחו. וגם: הפוליטיקה נתפסה בקופסה שחורה, משהו שלם סגור לא מפורק ולא מאופיין ולא מתואר לפרטי פרטים.

המאמרים שלה מממשים את הכיוון הזה שאותו היא מתווה.

היא כתבה ספר טוב: סיינס אט דה באר. באר ? מבחן כדי להתקבל ללשכת עו"ד. שם היא מפרקת את עדות המומחה (שהוא בד"כ מדען) בבית המשפט, ומהם התנאים ליצירת קרידיביליות לעדות המומחה. היה דיון ב-STS על עדות מומחה. גם טל גולן כתב על זה.

הספר השני החשוב שלה הוא: הבראנץ' החמישי ? אותם מומחים שפועלים בשדה הפוליטי ולא במעבדה. שם היא מנתחת את היחסים שבין האנשים שבסיס הלגיטימציה שלהם הוא ידע מומחיות לבין האנשים שבסיס הלגיטימציה שלהם הוא הפוליטי. מראה שהידע לא מקבל בהכרח קדימות. צריכים להתקיים תנאים כדי שתתקבל החלטה משותפת.

הספר השלישי: עיצובים על הטבע ? מחקר השוואתי על GMO ? מזון מהונדס גנטית. השוואה בין גרמניה, אנגליה וארה"ב. היא מפתחת את המושג CIVIC EPISTEMOLOGY – סה"כ האמונות של בני חברה מסויימת שבאמצעותם הם תופסים את המציאות. זה מסביר את השונות בין המדינות בקבלה או דחיה של טכנולוגיות גנטיות חדשות. מהו מבנה הסמכות. הדבר השני בספר: מסבירה מדוע לערוך מחקר השוואתי ? זה המקום של הזרה. ההשוואה מאפשרת להראות כיצד פרקטיקות שיצור ידע במקום אחד אשר קשורות לבינוי אומה ופוליטיקה, שונות ממקום אחר. כלומר תרבות לאומית, זהות לאומית זה לא משהו שיש רק לישראל, הודו, פקיסטן או מדינות אקזוטיות אלא גם לארה"ב גרמניה אנגליה. STS הוא פרוייקט מאוד אמריקאי. בטעות חושבים שהפוליטי באמת לא מתערב במה שקורה בתוך המעבדה. מושג המדינה בארה"ב לא כל כך קיים. החברה האזרחית זה הרבה יותר חזק. המדינה זה רק כלי בשימוש החברה האזרחית. היא מראה שהתרבות הפוליטית בארה"ב בולטת מאוד גם בארה"ב, רק שהיא שונה . מפרקת את התפיסה של אוניברסליות שהאמריקאים חווים. הדגש שלה הוא על תיאור המקום. יש להם תרבות פוליטית, לא רציונלית. רק כזרה היא יכולה לראות את זה. אדוארד סעיד כתב על זה אבל בכיוון הפוך.

מאמר נוסף חשוב: in a constitutional moment.

 

 

Co-production ? ייצור משותף:

זה אינו רעיון חדש. אבל היא מציגה פן חדש חסר: החיבור שבין מוסדות המדע לבין המוסדות החברתיים והפוליטיים. החברה לא יכולה להתקיים ללא ידע ןהידע לא יכול להתקיים ללא החברה. המדע אינו שיקוף של הטבע ולא כתוצאה של אינטרסים חברתיים אלא הייצור המשותף הוא סימטרי. מבקש להסב את תשומת הלב גם למימדים החברתיים וגם להבנות קוגניטיביות שבמדע ובאותה עת להדגיש את האספקטים המטריאלים ואפיסטמיים של צורות חברתיות. גם במדע וגם בחברה יש את 2 ההיבטים.

הגישה הזו היא ביקורת על התפיסה הריאליסטית, שהיא מתעקשת להפריד בין הגיון, לוגיקה וכו' לבין תרבות, ערכים ופוליטיקה. ההפרדה הזו החלה עם התוכנית הגדולה של בויל.

גם לאטור וולגר וגם שייפין ושפר דיברו על אותה סימטריה.

אבל ג'זנהוף אומרת: קו-פרודוקציה אינו תיאוריה אלא IDIOM ? מושג שמהווה מטריה להרבה זרמים. קו-פרו' לא יכול לנבא משהו (שזו תיאוריה) אלא דרך לפרש ולחשוב על תופעות מורכבות באופן שנימנע מהשמטות ששאר הגישות במדעי החברה חוטאות בהן. מציעה להתבונן בכוח כמשהו שהוא תוצאה של מרכיבים שהין עד כה כמעט בלתי נראים בחשיבה הפוליטית: ידע, פרקטיקות, אובייקטים מאטריאלים אשר משנים או משמרים יחסי כח. הגישה מנסה לחבר בין עלייתן של תופעות חדשות לבין שימור מבנה חברתי. בין מיקרו ומקרו.

הסתגלות לגן חדש

אימהות אשר בחרו לרשום את ילדיהן לגן יגלו כי הפעם הראשונה במסגרת עלולה להציף אתגרים והתמודדויות חדשות. כשילד רגיל להיות עם אמו בבית או עם דמות מטפלת קבועה, הוא לרוב יחווה קושי במעבר למסגרת כמו גן, אשר כוללת לרוב מעל 10 ילדים נוספים ודמויות מטפלות שאינן מוכרות לו.

ברוב הגנים, יבקשו הגננות מההורים להשאיר את הילדים בגן וללכת לעיסוקיהם, אך אם ישנה אפשרות, מומלץ מאוד לבצע את ההסתגלות באופן הדרגתי. כאשר המעבר נעשה בשלבים ובהדרגתיות, הילד מכיל את השינוי בצורה חיובית יותר והמעבר נעשה בצורה קלה וחלקה יותר.

תהליך של הסתגלות הדרגתית דומה למעבר מן הרחם לעולם שמחוצה לו. כפי שהחושים של התינוק מתפתחים בהדרגה, כך גם היכולת שלו כילד להכיל את המעבר מהבית לגן אינה נבנית בבת אחת. תינוק נולד עיוור וכעבור מספר שבועות רואה את המציאות בצבעי שחור לבן ואדום. העולם מלא בגירויים, צבעים, צלילים וריחות ומאוד שונה מהעולם שהוא חש כשהיה בבטן אמו. על מנת שלא יחוש מותקף ומוצף, הטבע יצר עבורו התפתחות הדרגתית, כך הוא יקלוט את העולם באופן עדין המותאם ליכולות העיבוד שלו. זו בעצם ההסתגלות הראשונה, מהחיים בתוך הרחם לחיים שבחוץ.

המעבר לגן דורש מהילד כוחות רבים לשם התמודדות עם אתגרים שאותם הוא יפגוש לראשונה. התמודדויות אלו יצריכו מהילד כלים חדשים אותם הוא יפתח כתוצאה מהתהליך שהוא עובר. הילד לראשונה נפרד מהדמות המטפלת המוכרת ועובר לידיים חדשות, למקום חדש ולסביבה שאינו מכיר. ניתן לסייע לילד לעבור את תהליך ההסתגלות ביתר רכות וקלות על ידי הדרגתיות. לאחר שהילד מזהה את הדמויות המטפלות, את הילדים או חלקם ומתמצא במרחב הפיזי של הגן החדש, זה סימן ראשון לביסוס ההסתגלות. סימן נוסף הוא המרחק שהילד מאפשר לעצמו מהדמות המטפלת שמלווה אותו בתהליך.

הפרידה מהדמות המטפלת תהיה לרוב מלווה בבכי בהתחלה אך זה דבר טבעי ויש לקבלו בהבנה ולהתאזר בסבלנות. כדאי לחזור ולהדגיש בפני הילד שהמטפל העיקרי או ההורה שלו הולך וחוזר. לאחר מספר ימים הילד מפנים את הדברים וחש בטחון לגבי חזרתו של ההורה. המלצה נוספת היא להתחיל בהיעדרות קצרה של עד חצי שעה ולבחון כיצד יגיב הילד. אם הוא משחק ומשתלב ניתן להאריך את זמן השהייה שלו בגן ללא ההורה או הדמות המטפלת עד ליום שלם. לרוב, התהליך ינוע בין שבועיים לחודש אך נתון זה משתנה מאם לאם ומילד לילד.

חשוב מאוד ליידע את הצוות ואת הנהלת הגן המיועד בכוונת ההורים לעבור עם ילדם תהליך הסתגלות הדרגתי עוד טרם הרישום בפועל. התקשורת עם הצוות חשובה מאוד משום שיידרש שיתוף פעולה אפקטיבי מכל הצדדים המעורבים בתהליך. כמו כן, כדאי לפרוט את התהליך לשלבים מוסכמים מראש ולייצר שקיפות מלאה שתאפשר להורים להבין היכן הם עומדים ומה נדרש על מנת להתקדם צעד נוסף.

חוט חיי

חוט מונח על שולחן העץ שלפניי. כבר השחלתי עליו כמה חרוזים עגולים וצבעוניים. אלה חרוזי חיי ?  חרוזי המאורעות והמשמעויות הממלאים אותי. חרוז המשפחה, חרוז האמנות, חרוז הקשר עם חברותיי… לאחרונה מתוך לימוד הקבלה התעשרה המחרוזת שלי בעוד כמה חרוזים יפים. חרוז המשפחה המורחבת, למשל, שעד לאחרונה קצת התנכרתי אליה ועכשיו אני לומדת להביט בה בעין טובה, להכיל אותה ולסלוח; וחרוז הטבע הכולל את תופעות החיים כולם: צמחייה ירוקה, רוח, מים, ובעלי חיים במגוון צורותיהם המפליאות ? עינה הבוחנת של תרנגולת לבנה רכת-נוצות; תנועות גופו הגולמיות של גדי קטן שאותו אני רואה במכלאה במושב. רואה ושואלת באי-נוחות: האם זה מקומו הטבעי? הרי לקחו אותו מאמו, והוא מאחורי סורגים … הוא חייב לזרום כמו המים, להלך בצמחיה, להתחבר לטבע הפשוט. עכשיו בכל החיבורים המבורכים שנפתחים בי מתוך לימוד הקבלה מבקשת תודעתי לפתוח מיד גם את סורגי הכלא של התרנגולת, הגדי ושאר בעלי חיים נושמים ומרגישים שמהם אנו גוזלים את החופש ללא סיבה, מלבד תירוץ התאווה ללעוס את גופם. ומה עם זעקת נפשם?  בשבילי הזכות לעלות בסולם וההידמות לעליון עוברת דרך שחרור כל יצור שנברא מהסבל והכאב של שתלטנות האדם. מאז שהבנתי זאת, שפע רוחני שליו יורד עלי בהרפיה שלי מאכילת בעלי חיים ומה שנלקח מהם שלא כדין ? ביצים, חלב… ובריאות גופנית פורחת בי מתוך האנרגיה הענווה של הצומח, מאכילה שלמה של שלום.

ילדים של החיים

בכל אחד מאיתנו חבוי הילד הקטן שהיה , עם כל זיכרונותיו השמחים או הפגועים, עם  הצלחותיו וכשלונותיו, ילד שגדל למציאות שלו, שהסביבה הייחודית שבה התחנך השאירה בו חותם, והוא נמצא איתו תמיד, לעולם לא עוזב.

כשאנחנו מביטים על ילדינו, הם משקפים את עצמינו. ככל ההורים אנחנו רוצים בטובתם, שלא ייפגעו, שיצליחו אפילו יותר מאיתנו, אבל האחריות האמיתית שלנו כהורים היא לא באמירת מילים חוזרות יום אחרי יום, אלא רק במעשים, כי אנו למעשה הדוגמא האישית שלהם, אנחנו המורים שלהם, דרך המעשים שלנו בלבד , הם מחקים אותנו.    

אני מייעצת להרבה הורים, תפסיקו לחזור יום יום על אותן מילים ובקשות ודרישות, התחילו לפעול למול עיניהם הקולטות והחכמות של הילדים, לדוגמא: אמא אומרת לילדתה בת השש: תתלבשי מהר, אנחנו מאחרות, ושוב חוזרת, נו כבר תתלבשי אין זמן. כשבאותו הזמן האמא מדברת עם חברתה בטלפון ויושבת על הספה, ואינה מתארגנת בעצמה, אז מכך הילדה לוקחת דוגמא ומבינה כי אין משקל למילים של אמא , אם היא פועלת אחרת  וזה סותר את זה, וכך הילדה מתבלבלת , היא רואה משהו אחד ושומעת מאמא משהו הפוך… זו דוגמא קטנה, יש עוד אלפי דוגמאות…. תחשבו על היום יום, על המילים והדרישות שאתם ההורים אולי דורשים ואולי הילדים לא מצייתים, אבל מה שבאמת מצפים ממכם שהמעשים והדיבורים יהיו שווים.  

זיכרו דוגמא אישית, היא כלי חשוב מאוד, שעובד פלאים, ועוד דבר ממש חשוב, גם אם אתם חושבים שהם ילדים ולא מבינים, לעולם אל תשקרו, לא חייבים לספר את כל הפרטים כמובן, כי  מדובר בילדים, וצריך להתאים את הסיפור ליכולת הההכלה של ילד, לדוגמא: אמא של תינוקת בת חודשים מנשקת אותה ואומרת אני יוצאת לשעתיים לקנות לנו אוכל טעים ובינתיים המטפלת תשמור עלייך… אפשר להסביר במילים פשוטות ובקצרה, אבל אל תשקרו, דברו אמת, והם יוכלו לקבל אותה ויוכלו להשתמש בה כשיספרו לכם את הסיפור שלהם.

הקשר בין סיווגים וסטנדרטים

מערכת של סטנדרטים תמיד כופה קלסיפיקציות , וההפך לא.

סטנדרטיציה היא פעולה המיסוד של הקלסיפיקציה.

  1. ננסה להימצא בכל מקום. נתאר את אותה מערכת מכיוונים שונים. זקוקים לעיניים חדשות כדי לקרוא את מערכות הסיווג האלה.
  2. קטגוריות שיוריות ? מה לא נכנס למערכת הסיווגים. למשל כימיה בין שחקנים לא יכולה להכנס לסטטיסטיקות של הכדורסל. נקודות העיוורון של המערכת. על מי לא מדברים, את מי לא סופרים.
  3. אי סדר מצטבר של מסלולים. אם אי אפשר לשחזר אחורה את הסיבתיות ? זו נקודה שכדאי להתעכב עליה. דוגמא: תופעות לוואי של תרופה. החולה אולי נרפא אבל צריך לטפל בתופעות לוואי שלא נכנסו תחת סיווג המערכת המקורית.
  4. מטריאליות ומרקם ? שיטות הסיווג הן גם מטריאליות וגם סימבוליות ביחד. צריכים להבין את החברה גם במונחי סביבה מטריאלית. אנחנו נשענים על דברים חומריים שהם בלתי נראים לנו. הטריק הוא לאתגר כל מתחם נוחות שאנחנו נתקלים בו. לחפש את מה שמובן מאליו ולבדוק איך זה הפך להיות מובן מאליו. איך מדענים מתפקדים ביחד לתוך בניה של אינפרה סטרקטור. עוד שיטה: להסתכל על המטפורות שהמדענים משתמשים בהם. זה יכול לחשוף דברים מובנים מאליהם. לדוגמא: אמילי מרטין ? בטיפולי IVF מדברים על הביצית והזרע במונחי גבר ואשה, ונסיך שמציל את הנסיכה הכלואה. אפשר לנתח מטפורות, להתייחס אל המימד המטפורי. איזה עבודה זה עושה. מטפורות במונחים של סגנון דיבור. סטטיסטיקה זה סטייל מטפורי. הזרה של השפה. איזה עולם השפה מציגה. מה נמצא בבסיס המילים. לא ניתוח של שיח אלא נסיון להבין את התשתית הלשונית, שהיא תשתית חשיבתית. זה משהו שעוזר בניתוח אתנוגרפי.
  5. העבר כמתווך ? מנסחים את הידע שלנו על העבר לאור התפתחויות מההווה. מה שאנחנו רואים עכשיו מכיל בתוכו גם את הקולות המושתקים, בין היתר הקולות מהעבר. כשחוקרים את העבר יש 2 אסכולות:
  • לפרש את העבר עפ"י הקטגוריות של אז
  • עפ"י הקטגוריות של היום, כי התפתחנו מאז הם ממליצים להשתמש בשתי השיטות.

    הפוליטיקה של הפרקטיקה

אומרים לא לפחד!

מחקרים מראים שיש מאות סוגי פחד, הוא ידוע כטפילי ותכונתו לרוקן ולשתק אותנו ע"י שכנוע רב ולעצור אותנו מלפעול וליזום, ולפעמים מלחיות.

איך מתמודדים עם הפחד? מניסיוני, תחילה צריך להבין שהוא נבנה מזכרונות עבר קשים, תסכולים שחווינו, טראומות וכו'.. הפחד תבוע בעומק תודעתנו!

אני לומדת לנטרל אותו, עובדת מעליו, לוקחת שליטה עליו, ובמקום שהפחד ישתק אותי , אני בוחרת לשתק אותו ולעבוד מעליו ע"י אומץ ואמונה עצמית.

דוגמא, אם יש לי פחדים,  אני עורכת לעצמי רשימת היכרות איתם, ואז לומדת כל יום איך לנטרל אותם ממני. ואז כותבת לעצמי, מה התסריט הכי גרוע שיכול לקרות אם אתקל בפחד שלי.

הכתיבה , מיידית יוצרת רגיעה, כי אני עומדת לטפל בזה ומחליטה על שינוי בחיי.

התסריט הכי גרוע שדימיינתי נכתב, ואני מחליטה לתסרט מחדש, לרעיון הפוך, מרע למשהו טוב ומועיל. אני אורזת את רעיון הפחד לתוך שקית וממש מעיפה לפח הזבל, זה לא נמצא יותר בחיי, בדיוק כמו שאני בוחרת לי סביבה של אנשים שהם תומכים, נעימים, חיוביים, מתפתחים, כך גם המחשבות שלי , אני בוחרת אותם מועילים, אמיצים וחיוביים.  הרי השפע נמצא בעולם וכשאין בי פחד, אני יכולה לעשות הכל, כל מה שדחיתי וכל מה שלא העזתי, עכשיו זה אפשרי לי…

אני בוחרת שהאומץ והשמחה יניעו את חיי.

סבתא שלי

סבתא אני מתגעגעת, כל יום חושבת עליך, מנסה במאמץ רב להיזכר בך, את עבורי השלימות, סמל הטוהר והאכפתיות, כולם כולם אהבו אותך, לא ביקשת שיאהבו פשוט היית טובה ונתת הכל.

אותי קיבלת ללא תנאים, לא דרשת שאשתנה, קיבלת אותי, פשוט כפי שאני וזה היה ממש נעים, תמיד הזמנת אותי, היית שמחה להיות לידי, סירקת את שיערי, בישלת לי באהבה, כיסית אותי, שרת לי, טיילת איתי, שמחת כשבאתי, לקחת אותי לנסיעות לדודים, לימדת אותי להאמין…

מעריצה אותך סבתא'לה שלי, סבתא שרה הצדיקה – זה השם המתאים לך כששכבת במיטתך. לא הספקתי יותר מידי, עזבת לעולם שכולו טוב (כך אומרים), אני יודעת שעזבת כי נתת את הכל וכבר לא נשאר, ואני לא הספקתי, רציתי לשאול אותך, להכיר אותך, מה ראית בילדותך, מה אהבת, מה פחות,  מה היית משנה…. מה החזיק אותך חסונה בימים הקשים, מה גרם לך אושר בימים הטובים…..

אולי את רואה אותי, את יודעת שאני אמא? , כן יש לי ילדים, ואני לא מצליחה להיות כמוך, אני אמא שדוחפת, מתערבת, דואגת, לא סומכת, מנדנדת, מעבירה ביקורת, אני פשוט לא מצליחה לאהוב אותם כפי שהם בדיוק, כל מה שהם עושים טעון שיפור לדעתי, למה אני מנסה לשנות אותם?  בטוח שכל מה שהם זה נפלא, למה איני יכולה לקבל אותם כפי שקיבלת אותי, נשבעת שאני מנסה, ומנסה, ועדיין נתקלת בנוקשות של עצמי…. מה היית אומרת לי על זה?

אני מודה ומוקירה שהייתה לי הזדמנות גדולה וזכות ענקית לקבל כמה שנים איתך, של עדינות, של מסירות, של נדיבות, של נתינה טהורה, היית ותמיד תהיי לי מקור השראה, אין ולא תהיה אישה מיוחדת כמוך.

אני באמת מקווה שאת במקום טוב ורגוע ויש לך את השקט שלך, שוחררת מהבלי החיים… את איתי בכל יום ואני מנשקת אותך, לא אני לא נפרדת, את מקור האור לחיי ואת המצפן שלי….. מתגעגעת לעוד חיבוק אחד….יש לי עוד קצת עבודה פה, אבל אני יודעת שבסוף ניפגש….

שתי פנים למציאות

איינשטיין הוכתר כ'איש המאה' בזכות תורת היחסות שלו. הוא גילה שהמציאות אינה דבר מוחלט ואובייקטיבי, אלא שהיא משתנה בהתאם לשינויים שחלים בזמן, תנועה ומקום. 5776 שנה לפניו, חי אדם אחר שכנראה היה זוכה בתואר "איש כל הזמנים" אם האנושות הייתה מודעת לתגלית המרעישה שלו. אדם זה נקרא "אדם הראשון". הוא נקרא כך לא בגלל שלפניו לא חיו בני אדם, אלא פשוט מפני שהוא היה הראשון לגלות שקיימת מציאות מופלאה ואינסופית מעבר לתפיסה הצרה של החושים הפיסיים. הוא גילה שהמציאות משתנה בהתאם לשינויים פנימיים המתרחשים בתוכנו, ושאפשר לפרוץ מבעד לגבולות הצרים של המציאות הרגילה שלנו, המושתתת על חמשת החושים.

המדע כבר מזמן גילה שאנחנו משתמשים רק באחוז קטן מאד מתוך הפוטנציאל האדיר שקיים במוח האנושי. אך למרות כל הטכנולוגיה המשוכללת וההישגים המרשימים, אין ביכולתו של המדע לפרוץ מחסום זה ולחקור את מה שקיים מעבר למציאות הרגילה. רק האדם עצמו, על ידי שינוי פנימי של תכונותיו ויחסו כלפי המציאות הסובבת אותו, יכול לגלות את האוצר הזה, היקר מפז.

חכמת הקבלה מסבירה בבהירות רבה את מהות השינוי הזה ואת הדרך להגיע אליו. הכול בנוי על תפיסת המציאות. לצורך העניין נדמה את עצמנו למקלט רדיו, או כל מקלט אחר, הקולט רק את התדרים שאליהם הוא מכוון. מתוך מרחבים אינסופיים אנחנו קולטים רק טווח קטן מאד. הסיבה לכך היא שבגלל הטבע האגואיסטי שלנו אנחנו מסוגלים לקלוט רק את מה שנוגע לנו באופן אישי.

המילה "מציאות" בנויה משורש מ.צ.א. כלומר המציאות מתהווה ממה שהאדם מוצא, והאדם מוצא את מה שהוא מחפש. אם נהיה כנים עם עצמנו נכיר בעובדה שבני אדם מחפשים הנאה ותענוג. החיפוש הזה אחר הנאה לובש צורות שונות אצל אנשים שונים, אבל זו "אותה גברת בשינוי אדרת". על פי חכמת הקבלה כך נבראנו, כרצון לקבל הנאה ותענוג. זו הסיבה שמתוך המציאות המופלאה והאינסופית אנחנו קולטים רק את מה שקשור לרצון האגואיסטי הזה שלנו, רק את מה שיכול להסב לנו הנאה או סבל. כל השאר פשוט לא חודר מבעד למסננת הזאת ונותר מחוץ לתפיסתנו.

המעבר מהמציאות המוכרת שלנו אל אותה מציאות נעלה ואינסופית כרוך בהתאמה לתדר הנכון. מדובר בשינוי מהפכני של כיוון הרצונות שלנו. במקום ש"מקלט הרדיו" יהיה מכוון לתדר "לטובת עצמי", הוא צריך להיות מכוון "לטובת הזולת". התדר המדויק אשר יאפשר לנו לפרוץ מעבר לגבולות הצרים ולקלוט את אותה מציאות נשגבה הוא "ואהבת לרעך כמוך".

המקובלים הגדולים, שהצליחו לפרוץ מבעד לעולמנו הצר אל אותה מציאות אינסופית, מתארים זאת כיציאה מתוך כלוב, או בית סוהר. המציאות החדשה אינה מוגבלת על ידי זמן, תנועה, או מקום. במרחב העליון הזה מגלים את הכוח העליון שממלא את כל המציאות ומקיים אותה. כוח זה נסתר מאיתנו כל עוד אנחנו נאחזים במציאות הרגילה שאנו תופסים באמצעות החושים הפיסיים והרצונות האגואיסטיים שלנו.

עולם עליון זה הוא פסגת ההתפתחות האנושית ותכלית קיומנו עלי אדמות. כל שעלינו לעשות זה לתקן את הלב, להמיר את הטבע האגואיסטי שלנו באהבת הזולת. ארגון "קבלה לעם", בראשותו של הרב מיכאל לייטמן, פועל רבות כדי לקרב את העם אל הדרך להשגת אותה מציאות נשגבה, הנקראת "גן עדן".

גיל שנתיים הנורא או הנפלא? זה תלוי רק בנו

לפני שבועיים התארחנו אצל ההורים של בעלי, הבן שלי בן שלוש ישב איתנו ליד השולחן במשך שעה וחצי לפחות. אכלנו, שוחחנו, שרנו, והוא איתנו בהכול, מקשיב ומשתתף. בת הדודה שלו בת השבע אכלה מעט מרק ורצה לשחק, בכלל לא שקלה לשבת אתנו לאורך כל הארוחה. שאלו אותי אם זה פלא, או קסם ואיפה גיל שנתיים הנורא.

הסברתי שאין כאן שום קסמים, רק הרגל והסברים. הוא תמיד ישב איתנו סביב השולחן, גם כשהיה תינוק במנשא או על הידיים. מהרגע הראשון הסברנו מה כן ומה לא, שביחד אוכלים, כשאני רוצה משהו אני מבקש והאחרים ישמחו לעזור לי, את מה שאני מרגיש אני מבטא כך שיבינו אותי, כשהאחר מדבר אני מקשיב לו, את המפה אנחנו לא מושכים, על השולחן לא מטפסים את הכוס לא מפילים. וכן הלאה וכן הלאה על כל פרט ופרט.

והאמת שכך זה תמיד בחיים, לא רק סביב שולחן האוכל. את הכול מלווים בהסברים. אם כך עושים מהרגע שהתינוק נולד ומצטרף למשפחה, אז הכול קל, נעים ומעניין. מתפתחת תקשורת מאוד מיוחדת בין ההורה לילד, המון קרבה ולמידה משותפת מתוך החיים. ההורה נותן לילד את הגישה והיחס שלו לחיים, עוטף אותו בגבולות הנכונים, והילד מקבל זאת בשמחה. שמח ללמוד, ליישם ולגדול. ואז אין צורך להגביל, להכריח או להלחיץ.

פעם כשהייתי אמא צעירה קראתי באינטרנט טור של אמא מאוכזבת שכתבה שגיל שנתיים הנורא לא נגמר לעולם… שנים ומאמצים רבים הראו לי שנורא או נפלא זה תלוי רק בנו, ביחס שלנו לחיים ולילדים. אם אנחנו מתייחסים אליהם באופן בוגר, בגובה העיניים מהרגע הראשון, אנחנו מקבלים מהם בדיוק את אותו היחס בחזרה. ואם אנו מקבלים מהם יחס אחר, זה המקום לבדוק איפה אנו סטינו מהיחס הזה, ולהחזיר אותו בחזרה.

מהניסיון, אם אנחנו לא מתייחסים כך זה באמת הופך להיות נורא, ממש נורא. אבל זה נפלא שזה נורא, כי זה מכריח אותנו לחזור למסלול הנכון של תקשורת בונה, אוהבת, בוגרת. כמו סימפטום שמאותת לגוף על מחלה שצריך לרפא. כך אנחנו מתקדמים יחד בשבילי החיים, לומדים זה מזה וגדלים יחד בכל רגע ממש. בעצם כך זה היה מהרגע הראשון ? הוא נולד כילד ואני נולדתי כאמא, לא מעט תודות לרב לייטמן.