לחיות בשקט

סך הכל אנחנו רוצים לחיות בארצנו הקטנה בשקט. אך האם זה אפשרי? מאז הקמת המדינה אנחנו חיים בין מערכה למערכה. כמענה על הצורך המתמיד להגן על עצמה מהתוקפנות של שכנותיה, מדינת ישראל משקיעה משאבים עצומים בצבא ובמנגנוני ביטחון נוספים. צה"ל הוא מהצבאות המתקדמים בעולם, וגם כיום מרבית הצעירים בארץ מתגייסים בגיל 18 לשירות צבאי. יחד עם זאת, גם אויבנו לא טומנים את ידם בצלחת, ולא פוסקים ממירוץ החימוש שלהם, ומהניסיונות שלהם לפגוע בנו.

רבים, כמו גם בני ברוך, טוענים שהעוצמה הצבאית אינה המפתח לבטחון שלנו, והדרך היחידה לסיים את הסכסוך הטריטוריאלי הזה, היא להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. אך כולנו יודעים שניסיונות רבים לאורך השנים לא הצליחו לקדם לרמה מעשית תהליך מדיני כזה, שיביא לנו שקט. גם הרצון הגדול שלנו, וגם והיוזמות של גורמים רבים מכל רחבי העולם אשר נחלצו לעזרתנו, עד היום לא הצליחו להביא להתקדמות משמעותית, והמצב תקוע שנים רבות.

לא פלא אם כך, שאנשים לא מעטים סבורים שאין פתרון למצב הזה, ונגזר עלינו לחיות על חרבנו. אולם מי שמכיר את המקורות וההיסטוריה של עם ישראל, יודע שיש פתרון. אפילו פתרון כולל ומושלם. הוא פשוט נמצא במקום אחר. חכמת הקבלה מסבירה לנו גם את הסיבה למצב שנקלענו אליו, וגם את הדרך לצאת מהפלונטר. הפתרון לסכסוך עם שכנינו אינו טמון בהסדרת היחסים שלנו איתם, אלא ביחסים בינינו לבין עצמנו, היהודים. מה הקשר אתם שואלים? כי יש לנו יעוד, ויעוד זה עומד בבסיס הקיום של העם שלנו. הוטלה עלינו משימה: להיות אור לגויים. לשמש דוגמה לחברה המושתתת על ערכים של אהבת הזולת וערבות הדדית. כל עוד אנו עסוקים במאבקים פנימיים ובפילוג, במקום בשיתוף פעולה ונתינה, לא רק שאנו לא מממשים את יעודנו, אנו הולכים ומתרחקים ממנו. אומות העולם מרגישים זאת, גם אם לא בצורה מודעת, ודורשים מאיתנו להסדיר את חובנו לאנושות. זה בא לידי ביטוי באפליה וגינויים לא מוצדקים, באנטישמיות והתנכלויות שונות ומשונות. לא יניחו לנו עד שנגשים את מה שמצופה מאיתנו: לשמש דוגמה לחברה המושתת על יסוד המצווה החשובה ביותר: "ואהבת לרעך כמוך". רק כאשר נבין וניישם זאת, נגיע את המנוחה והנחלה, במלוא מובן המילה.