איך בוחרים בעל?

זוכרת את עצמי בגיל 10 בערך, הולכת בחזרה מבית הספר ומסתכלת על העוברים והשבים. כמה משונה, חשבתי לעצמי, שאולי אחד מאלה שעוברים כאן ברחוב יהיה הבעל שלי. הרי הם לא חייבים להיות מהכיתה שלי, וגם לא חייבים להיות בגיל שלי, אז זה יכול להיות כל אחד בעצם. המחשבה עוררה בי חלחלה עמוקה. עברו שם זקנים ממש, כאלו שכבר בצבא, עם זיפים על הפנים, וזה נראה פתאום מפחיד. טוב, יש לי עוד זמן לחשוב על זה, הרהרתי לעצמי ובאמת עזבתי את זה לעוד כמה וכמה שנים.

רגע לפני הצבא, הכרתי אחד שהיה יפה מדי, ואז אחד גבוה מדי, זה לא הגיוני לקיים מערכת יחסים סבירה עם מישהו שגבוה ממך בארבעים סנטימטר, פשוט בלתי אפשרי. מערכות יחסים נוספות נתנו לי להכיר בתוכי מגבלות של גיל, של מראה, של עדה, דבר שהפתיע אותי, כי אני עצמי מעורבבת עדות כהוגן.

בזמן התואר באוניברסיטה מטרת החיפוש הייתה כבר יותר מודעת לעצמה, ולבסוף מצאתי אחד שהוא דומה לי, לא בדיוק אבל בערך. זה התחיל מהתאמה מאה אחוז של אהבת חתולים, התאמה מאתיים אחוז בעניין אהבת ציורים, ואחרי חצי שנה של ידידות ושלושה חודשי חברות עם מגורים משותפים, התחתנו. עברו הרבה מאוד שנים מאז, והיום אני חושבת לעצמי איך ידעתי שהוא המכסה שלי? יותר נכון אולי שהוא הסיר ואני המכסה הנכון שלו. לא יכולתי לדעת אז את מה שאני יודעת היום. לא ידעתי גם על עוצמת הפיצוצים העזים שנחווה לאורך השנים, כי גם את זה לו ידעתי, הייתי בורחת. מזל שלא ידעתי, כי מתאים יותר ממנו אין עבורי.

פסיכולוג פעם קרא לנו ינשופים. הוא הסביר שאנשים מתחלקים לכל מיני סוגים, ואתם, כך אמר, מסוג הינשופים. בקיצור, אוהבים להתפלסף ולדון על כל דבר. אז מה המסקנה שלי בחיפוש אחר זוגיות נכונה. ינשוף צריך למצוא ינשוף, חתול כדאי שיחיה עם חתול ואריה אבל לא כדאי שיתחתן עם עכבר. אני לא טוענת שכלב ג'ינג'י חייב למצוא כלבה כמוהו בדיוק, אבל כדאי שתהיה בכל זאת, ובכן, כלבה.