רוסיה עם חוש הומור

"איך לא שמעת על 'רוסיות בלי חוש הומור'? איך את, בלוגרית כזו, לא כתבת שום סיפור? טוב.. את בטח רוסיה מזויפת. אין לך כלום מהרוסיות, בטח התאקלמת בשניות ואין לך סיפורים כאלה. את מרגישה בין הצברים כמו דג במים". 

זו היתה ממש מכה מתחת לחגורה. כן, אני ישראלית. כן, שלושים שנה התרחקתי משורשיי הרוסיים. כן, אני מרגישה בישראל מצויין. זה הבית שלי, כאן עברו שלושת-רבעי מחיי, אבל? פשוט שתקתי. שקעתי בעצמי, נתתי לעצמי לשחות בכל הכאב שעלה בזכרונותיי. טבעתי בו, כאילו חזרתי 30 שנה אחורה. הכאב הציף אותי, השתיק אותי. לא יודעת כמה זמן הייתי מחוץ להכרתי עד שהרגשתי אותה מנערת אותי."מה קרה לך? היי, את חיה?"

.אני לא יודעת אם יש מישהו שעבר עליה קלה למדינה צבעונית כמו שלנו. אני לא יודעת אם בעליה מרוסיה חוו את הקשיים יותר מעליות אחרות. אני חושבת שכל עליה אכלה את "דלי החרא" שלה והעליה שלנו די שמרה לעצמה את מה שעברה. קברה עמוק באדמה. זרקה רחוק לים. גם אני העדפתי להדחיק ולשתוק. אולי עדיף להמשיך במסורת זו. "נגבי את הדמעות", היא החזירה אותי שוב למציאות. חברה טובה, מבינה אותי גם ללא מילים: "נגבי את הדמעות וספרי, תפסיקי להחזיק את זה בתוכך! אני רוצה לשמוע, אנשים רוצים לשמוע".

חששתי. "עזבי, לא כדאי. למה לשמוע? ואיך בכלל קראת לי, בלוגרית? אני לא בלוגרית, אני פשוט אוהבת לכתוב". "את כותבת הרבה, כותבת על הכל – את בלוגרית. את חייבת לכתוב על כל אקטואליה שיש וזאת עכשיו האקטואליה, אז ספרי ואחר כך כתבי. לא אעזוב אותך". היא לא תעזוב, נודניקית, עקשנית. אבל בתוך תוכי הרגשתי שאין לי מה לחדש. "ספרי", היא לחצה שוב. "טוב, אעשה לך speed-story. אשליות, חלומות, "רוסיה מלוכלכת", "רוסיה אוף, לכי לרוסיה שלך", "רוסיה זונה", "תמצצי לי, מה יש לך, את רוסיה". רעב, עבודה קשה אחרי בית הספר, השפלות, מעשים מגונים, אונס".

שקט. עכשיו היא נכנסה למצב תפוס. החיוך התעופף מפרצופה, היא ניגבה דמעה בקצה העין. "כן, ממש speed-story, בטח אחרי כל מילה סיפור שלם. יותר מדי סיפורים לפעם אחת". היא חיבקה אותי חזק. חזק כאילו רצתה לעטוף. כן, אני רוסיה, עם חוש הומור, למרות הפוסט הלא מצחיק אבל הפעם אני לא אספר לכם את סיפורי. אפילו לא אחד. עדיף לקרוא ספרי קבלה. אני התקדמתי מזמן, המדינה התקדמה, אתם התקדמתם. לא שכחתי, אבל סלחתי.

היום אני מסתכלת קדימה. היום אני לא רוצה לספר את סיפורי העבר, היום אני רוצה לבקש מכם משהו. היום אני רוצה לבקש שנעשה הכל שזה לא יקרה לאף אחד, לא לעולה חדש, לא לעולה ותיק, לא לצבר. אני רוצה לבקש שקצת נפתח את העיניים, קצת נפתח את הלב ופשוט נדאג אחד לשני. אני רוצה לבקש שנפסיק לריב בכבישים, נפסיק לצרוח בסופר או ללכת מכות על החניה כמו שלמדתי בארגון בני ברוךהיום אני רוצה לבקש, בואו ננסה להתנהג אחד לשני כמו אחים אוהבים. שלא נצטרך לספר עוד סיפורים כאלה. 

 

אף פעם.